” כבר מגיל 16, סימנתי מטרה לעסוק בפסיכולוגיה. תרמו לכך העובדה שגדלתי כבת לאם המתמודדת עם מחלת נפש, ובמסגרת חינוך קיבוצי. בצבא שירתי כמש”קית ת”ש בחיל חימוש שם נחשפתי לראשונה לאוכלוסיות הבאות מרקע סוציואקונומי מוחלש וולאופנים בהם ניתן לייצר פתרונות עבור חיילים במצבי משבר.
עם סיום תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבדתי עם אוכלוסיות בעלי צרכים מיוחדים, וניהלתי תוכנית מגורים לצעירים בבוסטון תחת ארגון הJCC. בהמשך, במסגרת ההתמחות, עבדתי כעו”ס קלינית בבית חולים לילדים בבוסטון שם גיליתי את אהבתי לטיפול בילד ובמשפחה.
את בעלי יובל, הכרתי בבוסטון, וכשעברנו יחד לקליפורניה, המשכתי בלימודי הפסיכולוגיה לתואר דוקטור, עבדתי בטיפול בנוער ובילדים נפגעי אלימות מינית וכן באוניברסיטת סטנפורד בתחום ההתמכרויות.
החזרה לארץ
עם הולדת בננו הבכור, ב 1997, חזרנו ארצה. במשך 9 חודשים עבדתי בעל”ם ובהמשך כרכזת סיוע של השרון. מתוך פעילות זו, הבנתי את החוסר שקיים בארץ במסגרות טיפול נגישות וייעודיות עבור נפגעי אלימות מינית. בשנת 2000 ייסדתי מתוך בית פרטי שרכשנו ברעננה, את עמותת “אחת ואחד מאיתנו” “ע”ר) לטיפול בנפגעי אלימות מינית.
בעמותה פעלו בתקופת השיא בשני סניפים 16 אנשי מקצוע אשר עבדו תמורת תשלום סימלי. במהלך הניהול הקליני של העמותה הכלל מגוון שיטות וגישות טיפול בטראומה, סיימתי הכשרה למנכ”לים ולמייסדי עמותות בתוכנית “משמעות עם מסלול”.
לקראת 2005 השתלבתי ביוזמה ממשלתית בחסות הסוכנות בשילוב משרד הרווחה, החינוך והבריאות שם הדרכתי אנשי מקצוע בחדרה בטיפול בנפגעי אלימות מינית במשך שנתיים. בהמשך, יחד עם פנימיית תלפיות ייסדתי את מרכז “רימונים” בחדרה בתקצוב קרן רש”י והקרן למפעלים מיוחדים של הביטוח הלאומי. השילוב בין הגופים לא צלח, ובהמשך כאשר התשתית הכלכלית נגרעה מאתנו, נאלצתי בכאב רב לסגור את שני סניפי העמותה.