דורין פרנקפורט, מחלוצות האופנה המקומית בדרך לקבלת פרס מפעל חיים יוקרתי בשבוע האופנה 2021. האישה שחרטה על דיגלה פמיניזם, קיימות וגיוון עוד הרבה לפני שהפכו להיות האג'נדות ה"נכונות", תקבל פרס על מפעלה המפואר בשבוע האופנה הקרוב. רבות נכתב על עשייתה של דורין והפעם במגזין ביקשנו לצייר דיוקן מתוך שיחות עם מקורבייה לאורך השנים בהם: ששון קדם, מוטי רייפ, אמילי מואטי, ליאור מילר, חלי גולדנברג, שירלי גליק, איתי יעקב ויארא משעור.
מאת | נועה רבן
דורין פרנקפורט החלה את דרכה כמעצבת בשנת 1975 כאשר פתחה חנות קטנה בכלבו שלום ומכרה בגדים בעיצובה, במקביל עיצבה בגדים לאמנים מובילים בארץ, ובשנת 1983 הקימה ביחד עם שותפתה מרגיט סגל מפעל קטן לייצור עיצוביה. הן התעקשו על ייצור מקומי, שמייצר פרנסה וגאווה בתוך הקהילה. לימים ההצלחה חצתה גבולות גיאוגרפיים ומותג הבגדים ‘דורין פרנקפורט’ תפס תאוצה. כמי שההצלחה העולמית שלה מגיעה דווקא מהמקומיות שלה, שאבה את השראתה מאהבת ארץ המהגרים המגוונת שלנו ותמיד האמינה בעבודת כפיים. פעלה רבות לשמר ולשקם את התעשייה הישראלית ודאגה לשמור על העובדים שלה מתוך הרבה כבוד ותחושת אחריות כלכלית על חייהם.
את פרס מפעל החיים החליטו להעניק לה על ההתמדה ארוכת השנים, כתב היד האופנתי שניסחה במשך ארבעה עשורים, המאבק על ייצור מקומי, ההתעקשות על שיח פוליטי ועל נושאי קיימות ועל האופן שבו היא משלבת בין עיצוב מסחרי, לבין עיצוב אמנותי לבמה. מתחילת דרכה ועד היום זוכרים לה חסד ואהבה קולגות, לקוחות, עובדי המותג ויקיריה. מודים לה על מפעל שהוא הרבה מעבר לאופנה או נכון יותר, אופנה שהיא הרבה יותר מבגד.
עוד כנערה הערצתי את דורין פרנקפורט, האדם שהיא והעבודות שלה דיברו בדיוק את השפה שחלמתי לדבר, של אדם בוטח בעצמו, נינוח שמחויב לאיזו שהיא אמת שהיא הרבה מעבר למושג הקלישאתי של אמת, מן אמת נינוחה ומכילה וזה בדיוק מה שאני מרגישה כשאני לובשת בגדים שלה- שאני בבית. ושהשמלה, יותר משהיא נתפרה עבורי, היא נתפרה עבור האישה שאני רוצה להיות.
לימים זכיתי גם להכיר אותה ולמרבה השמחה, היא הייתה האדם הזה מהתמונות, אסופה אבל לא קרה עם עיניים שהן שפע של חום ואכפתיות, מהסוג שרואה אותך אבל לא מפשיט אותך. כמו אמנות שאינה עיצוב אופנה, כמו ציורים של פיצחדזה וגדעון רובין, את מסתכלת על האמן שמאחורי היצירה ומגלה בית וזו דורין עבורי: נוחות שהיא גם ביתית וגם חגיגית בו בזמן וכל זה ארוז במן אלגנטיות מובנת מאליה.
הפריימריז למפלגת העבודה התקיימו מהבית בפיג’מה ודרך הזום. עם השמע תוצאותיו והבנתי שהעבירו אותי מאמצע העשירייה השנייה לצמרת העשירייה הראשונה, טלפנתי מיד אל דורין. מקץ שלושים שניות של שיחה, היא הבינה מה אני צריכה ותוך שעות ספורות בלבד שליח עם בגדים שלה נקש לי בדלת. דורין חכמה בכל סוג חכמה אפשרית, היופי שלה חכם, הנוכחות שלה חכמה והקול שלה, במובן של voice הוא מהייחודיים והעל זמניים שקיימים כאן, היא ראויה לפרס מכל כך הרבה סיבות; על המקומיות, על ההתעקשות לייצר כאן בישראל, בתל אביב שלנו. על המבט הבוטח ועל עמוד השדרה העיצובי והרעיוני שלה. אני בטוחה שגם בעוד מאה שנה דפי ההיסטוריה שיתברכו בשמה יהיו יפים יותר ושמחים יותר מהכתובים האחרים.
את דורין הכרתי דרך לינקים של חברים, הייתה קליקה כזאת של תל אביב שנות ה-90 וכדוגמן צעיר, אני זוכר שצלם האופנה גולי כהן יעץ לי להיפגש איתה. הגעתי אליה הביתה להכיר ופגשתי אישה עם וייב אחר, השקט הנפשי, הצניעות והחכמה שלה גרמו לי להתחבר. עשיתי איתה כמה קטלוגים, תצוגות וצילומי עיתונות, חלק מהתמונות הכי יפות שיש לי כדוגמן קשורות לעבודה המשותפת איתה. באותה תקופה לא היו לי יותר מידי חברים בתעשייה אבל הקשר עם דורין הפך לחברות אישית. היא נפלאה, מוכשרת בטירוף וגם מאוד אימהית. הייתי ילד בשנות העשרים המוקדמות והיא רחבת לב עם אנרגיה כזאת שתמיד רציתי להיות לידה, תמיד שקט סביבה, תמיד רגוע, היא אף פעם לא מתלהמת, לא מרכלת, לא רבה. הוויה נעימה. ולמרות שהייתי דוגמן רק לזמן קצר כי מהר מאוד הבנתי שזה לא מתאים לי כל מה שדורין תבקש ממני אני אגיד לה כן. לא משנה כמה זמן לא נפגשנו, הלב קרוב. אני מעריך אותה מאוד, היא הולכת עם האמת שלה וזה לא פשוט למישהו שרוצה להצליח, המשמעות של זה אומרת שהתהליך יהיה ארוך וסיזיפי אבל כשהבנאדם הולך עם האמת שלו, אי אפשר לפגוע בו. וככה דורין, היא לא מתלכלכת, היא נשארת נאמנה לעצמה. לא פזלה אף פעם ימינה ושמאלה, הלכה עם הסטייל שלה עד הסוף ולא נכנעה לטרנדים. זה הדבר שבעיניי הכי חשוב אצל אמנים מכל תחום.
אני מסתכל לאורך השנים על הקווים העיצוביים שלה, על הצווארונים הסיניים, הכפתורים, הטאצ’ים הייחודיים שלה, דברים משתנים כל הזמן אבל המהות נשארת וזה מה שמנצח הכל. שומרת על סימני ההיכר, מה שהיה נפלא ויצירתי פעם, עדיין נפלא גם היום וזה מה שעושה את המותג לקלאסי. זה משהו שאף פעם לא נגמר, לא משנה מתי ובאיזה צבע, זה תמיד טוב.
שבתי משנתיים בפריס בהן בין היתר גם דגמנתי ובהמלצת הצלם גולי כהן והמאפרת עדה לזורגן הגעתי לפגוש את דורין, מה שהוביל לארבע שנים בהן הייתי הפרזנטורית שלה וזכיתי להכיר מקרוב אישה מדהימה ומעוררת השראה וללוות קולקציות מהדגם ועד למסלול התצוגה, צילומים ותערוכות בחו”ל. כל השנים אנחנו בקשר, את שמלת הכלולות שלי דורין עיצבה והשמיכה הראשונה של תומר כשנולד הייתה שמיכת קווילט שדורין הכינה לו. בשנה טרום קורונה העברתי הרצאות וקיימנו מפגש שיח עם לקוחות של דורין בחנויות הרשת ברחבי הארץ וכל מפגש הוא כאילו נפגשנו פעם אחרונה אתמול.
כמעצבת בכל שעה ביום ובכל מקום בעולם בו יראו לי בגד של דורין אזהה אותו כעיצוב שלה, טביעת האצבע שלה מובהקת והיא שומרת לאורך שנים על עיצוב שהוא תמהיל משובח של ארץ ישראליות כנענית וקוסמופוליטיות על זמנית.
יש לי מעיל בצבע בורדו של דורין שלקחתי איתי לנסיעת עבודה בארה”ב ובכל מקום נשים הגיבו עליו, שאלו מהיכן. הייתה אפילו אישה בחנות שביקשה לגעת בבד. המעיל עדיין איתי וכל חורף יוצא לי ללבוש אותו.
אני שמחה בשבילה וחושבת שמגיע לה את הפרס הזה על ההתמדה והעקביות במשך כל כך הרבה שנים על יצור מקומי על די.אן.איי ייחודי, על מעורבות חברתית, אהבת הארץ ומבחינתי באופן אישי האישה שפתחה בפניי דלת שהובילה לקריירה מהממת רבת שנים שאני מודה לה כל כך ופשוט אוהבת אותה.
דורין פרנקפורט ואני הכרנו לפני כמעט עשרים שנה, לאחר שנשלחתי לסקר קולקציה חדשה בעיצובה. מאחורי השולחן בסטודיו היא המתינה לבושה שחורים, מתקנת ומדייקת את הליפסטיק האדום הנצחי. אני לא זוכר הרבה מאוסף הבגדים ההוא, כן אני זוכר שהופתעתי בקול – ובחוסר טאקט – על הפער בין התדמית המרוחקת והחזות של פטרישיה אדמס מאחורי המשקפיים הכהים לבין האישה המשעשעת שניצבת מולי. היא הייתה משועשעת מהאבחנה. אחר כך דיברנו קצת על השידורים החוזרים של הקומדיה הטלוויזיונית Absolutely Fabulous ומאז נותרנו בקשר, מקצועי וחברי, עד היום.
לדורין סדר יום ברור, קוהרנטי ובלתי מתפשר. יש שיקראו לזה עקשנות – אני מאמין שזו דרך. בחירתה להתעקש על ייצור מקומי תחת הסלוגן “מעוצב ומיוצר בתל אביב”, לדוגמה. לא בישראל – כי אם בתל אביב, בקהילה בה היא חיה ופועלת. לא בכדי, כל ביקור בסטודיו של פרנקפורט ברחוב שוקן בדרום תל אביב, מרגיש כמו כניסה לחמולה משפחתית, שמהר מאוד מחבקת אותך.
פרס מפעל חיים מגיע לדורין פרנקפורט מסיבות רבות: התמדה לאורך ארבעה עשורים, ייצור כחול-לבן, השראות שלקוחות מהתרבות הישראלית – מציירות כמו אביבה אורי וציונה שמשי ועד לפיגורות אופנה משנות השמונים כמו בועז תורג’מן ועופרה חזה, ורסטיליות בין עיצוב מסחרי לבמה, אבל בעיקר על הדברים שהיא אומרת בפה מלא. באקלים חברתי ופוליטי בישראל בה רבים חוששים להשמיע את דעתם – פרנקפורט היא לוחמת. היא דוברת בולטת נגד מדיניות ממשלת ישראל, פועלת ללא חת לשיח על ייצור מקומי של תעשיית האופנה, ומזכירה לנו שוב ושוב שאי אפשר לנתק בין אופנה מקומית לחיים בישראל.
האמת שאני לא באמת זוכרת איך ומתי הכרתי את דורין, אני חושבת שהכרנו כשהיא הייתה האסיסטנטית של בן לם, הצלם הראשון שעבדתי איתו, אני זוכרת את דמותה שם. אני אפילו לא יכולה לזכור מה הייתה הקולקציה או הבגד הראשון בעיצובה שהצטלמתי בו, אבל אני זוכרת בעיקר את הסטודיו שלה מאחורי קולנוע תל אביב, שם כבר ממש היה ביננו חיבור חזק. הצטלמתי לקולקציות, תצוגות, דגמנתי לפארה פוסט שבאה למדוד בגדים, שתיתי תה, באתי לנוח ולהפריע לה לפעמים. עד היום אני לפעמים רוצה לחטט לה בדגמים שהיא לא מייצרת, אותם אני הכי אוהבת, כי אם חושבים על זה, גם היא עצמה דגם אחד ויחיד.
איך אוכל לאפיין את דורין? כאדם? כמעצבת? אפשר להפריד? אני חושבת שהיא נאמנה מאד לקולה הפנימי, לזהות שלה כפי שהיא תופסת אותה, הן בעבודה והן בחייה. נדמה לי שהיא לא עקשנית, אבל נחושה ומדוייקת. כשהיא מחייכת, נהיה אור, כשהיא מדברת על בנותיה, קולה מתרכך, כשהיא מחזיקה את הפנקס השחור הגדול שבו היא מציירת דגמים ומחשבות לפני השינה, הפנים שלה רגועים ויפים, והיא רוקמת ממש ממש יפה. אני לא יודעת מה מאפיין אותה, היא מאפיינת את עצמה הפרס הזה מגיע לה כי היא מתחזקת מתוך יצירתיות ותשוקה לאופנה גם אידיאולוגיה ועקרונות שאינם מתמקדים בעולמה האישי הקטן, היא עוטפת, ובצדק והוקרה, את היצירתיות והכשרון הגדולים שלה במעורבות חברתית, סולידריות ואחריות אמיתית לתעשיה הישראלית ולעובדיה שלה. אבל ביננו, בלי קשר למילים היפות? היה מגיע לה פרס אפילו רק על חותם היד היצירתי שלה, היא מעצבת אופנה מחוננת, וכל השאר, גם.
אני תמיד מחייך כשאני מדבר על דורין כי היא גם המקצוע שלי וגם האהבה שלי. ההיכרות איתה נבנתה עם השנים ודרך החיים האופנתיים שלנו. דורין פרנקפורט בשבילי כמעצב צעיר בתחילת דרכי הייתה ”מלכות’ ותמיד שאפתי להגיע למעמדה. כשלחצנו ידיים בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שכנראה עשיתי משהו טוב. יש משהו גראפי בבואה שלה. אפשר לזהות שזו היא ממרחק של שני קילומטרים. מעין בייגלה מעל הראש וקו מתאר שקורן למרחק. אני חושב שזה מכיוון שהיא כמעצבת חשובה כמו שהמותג שלה חשוב. יש פה הלימה מושלמת, חוק הכלים השלובים, כי היא פשוט מעצבת את עצמה. כשאומרים דורין פרנקפורט אומרים סיפור שלם.
היא לא רק מעצבת או רק דעתנית – היא רוקחת את המשקה הכי נכון בעולם. כשהיא מדברת על אופנה זה החיים, היא מדברת על מהות. רק לאחרונה הייתי צריך עזרה, משהו שקשור לעסק שלי, כשהיא שמעה על כך היא צלצלה ואמרה: טיפשון, למה אתה לא אומר לי, אנחנו חברים. והיא עזרה בצורה כל כך נקייה. כשהיא מעצבת היא תמיד חושבת על הסיפור הרחב. היא קשובה למרחב הכללי, רואה פנורמי. לפני השאלה אם לחתוך את השמלה מעל או מתחת לברך חשוב לה לחשוב על האנשים, מי ילבש, מי יקנה, על ההקשר וכו’.
להיות כל כך הרבה שנים ועדיין להיות רלוונטית ושיהיו מעוניינים לשמוע מה יש לך להגיד זה נדיר. אני חושב שסוד ההצלחה שלה והיכולת יוצאת הדופן להפוך את המותג שלה למושג, גלום בעקביות, בסקרנות וביכולת ההתחדשות. תמיד נדע שזו היא אבל כל פעם תהיה שם התפרצות אחרת.
אני יושבת עם כוס קפה וירחון ליילכ משנת 2007 מול הראיון הראשון שלי עם דורין ואני מוצפת בהרבה רגשות חמים. אני זוכרת שציפיתי לראיין אותה על אופנה ובגדים אבל השיחה גלשה לפוליטיקה, שלום ודו קיום.
אני גם זוכרת שבאותו הריאיון דורין סיפרה לי שהעסיקה מטפלת ערבייה לבנות שלה כי הייתה אם חד הורית עובדת והיא חיפשה מישהי שיודעת לגדל ילדים ולא רק לבשל, חיפשה תרבות ושפה נוספת לילדות שלה. שזה גם מה שאני עושה היום, הבן שלי בן השלוש וחצי מדבר רוסית כמו ערבית בזכות המטפלת הרוסיה שלו. דורין הקדימה את כולם: כבר ב-2007, החליטה לעצב שמלות כלה שאפשר להפוך לשמלות לכל יום ובמחיר שפוי. דיברה לפני כולם על כמה יפות נשים בגיל ארבעים ומעלה. עיצבה בגדים לא רק לעשירות אלא לנשים עובדות שמחפשות בגדי מעצבים במחיר נגיש. בסטודיו שלה פגשתי צוות מהחברה הערבית, למעשה כל החברה הישראלית מאז ומתמיד הייתה חלק ממורשת דורין פרנקפורט בשוויון מלא, מה שחסר בפוליטיקה המעצבת הזאת עשתה והשלימה דרך הבגדים.דרך ההיכרות שלי איתה הייתה שואלת ומתעניינת בסטייל האישה הערבייה ונכנסת לפרטים כדי לשקף גם את האישה הערבייה בעיצובים שלה. זוכרת שאמרה: “אני מדמיינת את עצמי יושבת בבית קפה בסוריה ורואה נשים עוברות בעיצובים שלי”.
מעצב.ת בגדים בעצם מעצב.ת של חברה, מורשת ותרבות ולכן מגיע לדורין כל פרס אפשרי כי היא עיצבה יופי חיצוני ופנימי ואיחדה את כולנו במדינה הזאת. דורין מעצבת שמחה, תרבות, יופי, אכפתיות, שוויון ותקווה והיא דואגת לפרנס הרבה משפחות באמצעות המפעל שלה.
דורין עבורי היא רוקסטאר של האופנה הישראלית, מודל להערצה, לוחמת בעלת אישיות כובשת עם אג’נדה סדורה ולא מתפשרת למעלה משלושה עשורים. דורין היא דוגמא למעצבת שדוגלת ביצירה מקומית, כאן בתל אביב בקהילה בה היא חיה ובה היא מייצרת פרנסה וגאווה מיצירתה תחת הסלוגן ״מעוצב ומיוצר בת״א״.
את דורין אני זוכר כנער אז הייתי קורא אודותיה במדורי הרכילות של ״העולם הזה״ ו״להיטון״, לכן בשבילי היא רוקסטאר. אחד הרגעים שנחרטו בזכרוני וישארו איתי ובפנתיאון של תעשיית האופנה הישראלית הוא הרגע המכונן בו הדוגמניות התנשקו בתצוגת האופנה שהפקנו בבניין נטוש ברחוב אלנבי. התצוגה התקיימה ב״חג הגאים והגאות״ טרום עידן שבוע הגאווה. בזמן שהדוגמניות סיימו חזרה והתחילו איפור-שיער ישבתי לי ברכב ושמעתי מבזק חדשות בגלי צה״ל שבו היה אזכור לכך שהיום העולם מציין את יום הגאים והגאות. באותו רגע הלכתי לדורין ושאלתי אם יש לה התנגדות שלכבוד חג הגאים והגאות נוסיף את הנשיקה המפורסמת. דורין כמובן הסכימה והשאר היסטוריה. האייטם הזה פתח את כל מהדורות החדשות ויצר שיח, מבחינתי זה אחד הרגעים המרגשים והמשמעותיים שיצרנו בקריירה שלי. השנה החלטנו בשבוע האופנה להעניק פרס מפעל חיים לדורין שאין ראוייה ממנה במיוחד בעת הזו, בתקופה שבה דורין מתמודדות עם קושי אדיר של כל שרשרת הייצור ממפעל מקומי ועד רשת חנויות. דורין ראויה לפרס בגלל הקול העיצובי הברור, כתב היד שלה לאורך השנים, ההתמדה, אהבת הארץ וייצור כחול לבן, ורסטיליות, מקצועיות, מעורבות חברתית והיותה מודל וההשראה עבור מעצבים.ות בראשית דרכן.ם שנושאים אליה את עיניהם כדוגמא לעשייה מקומית ארוכת שנים.