מאת: גילי סיוון-כהן
את טובהל׳ה אני פוגשת בבוקר חורפי שמשי בבריכת גורדון אליה היא מקפידה להגיע מידי בוקר לשחות מאז שהיא זוכרת את עצמה. השנה בגיל 75 היא זוכה להכרה אליה ייחלה כל השנים, עת הוחלט להעניק לה פרס מפעל חיים בשבוע האופנה קורנית תל אביב, על פעילותה רבת השנים ותרומתה לאופנה המקומית. בקפה על הבוקר, קו ראשון ליאכטות ומראה רגוע של מים ושמיים, נדמה שטובל’ה של היום הרבה יותר מפוייסת ומדויקת מטובל’ה של אז. אני מכירה אותה כבר מעל לשלושה עשורים, הגדולה מכולן היא הכתירה את עצמה כבר מזמן, היא חולמת ונלחמת שיכירו בעשייתה, ועד היום מה שכואב לה שלא כולם מכירים אותה. טובהל׳ה מגדירה עצמה כשורדת, מאוד אוהבת את המדינה והארץ , חשוב לה לייצר יצירה ישראלית מקורית כדי ליצור אופנה שהיא אחרת ושלא תמצאו אותה בשום מקום אחר. “אני חולה על בגדים עד היום, אני קמה בבוקר ובגדים ועשייה מרגשים אותי, את הבוקר אני פותחת מידי יום בבריכת
גורדון. אני מתפרנסת וזה הדבר הכי חשוב, אני קיימת משתתפת בתצוגות אופנה. כשאני הולכת ברחוב כולם אומרים שאני המעצבת מספר 1 בישראל. להיות מעצב אופנה זה לא טייטל מפנק לא מקבלים שערים כמו משהו שהוא כוכב טלוויזיה או כוכב ריאליטי. אני בת 75 בגיל 74.5 ילדתי עוד רעיון לתצוגה של שבוע אופנה וזה מרגש אותי מאוד״. החנות ברוטשילד נראית כמו גלריה חדשה לאומנות, הבגדים מוצגים בסדרות קטנות חלקן כוואן אוף אה קיינד והיא מקפידה לרענן, לחדש ולייצר כל הזמן פריטים חדשים. אנחנו נפגשות בעיצומה של העבודה על הקולקציה לשבוע האופנה קורנית תל אביב, קולקצייה מפתיעה ששונה לחלוטין מכתב ידה המוכר של טובל’ה.
ילדות
אהבתי לצייר מגיל מאוד קטן. זוכרת את מראה השבילים בקיבוץ משמרות בו גדלתי – עבורי זה היה כמו מסלול תצוגה גדול מידי יום שישי, הנשים בקיבוץ הלכו לחדר אוכל כמו בדיזנגוף של פעם. כשהייתי בת 6 אמא שלי שלחה ציורים שלי לריקי בן ארי וריקי ענתה לה שלא כל אחד יכול להיות מאייר או מעצב אופנה. אני לא ראיתי בעצמי גאון גדול, הייתי ילדה מאוד מיוחדת, ביליתי המון לבד כי נחשבתי ילדה בעייתית, והלבד הזה זאת הייתה מתנה ענקית עבורי, בניתי לי עולם עשיר של העצמה אישית ונשית. מתוך הלבד למדתי לראות הרבה דברים ויצא לי מזה רק טוב, אני חושבת שהייתה לי ילדות מדהימה שבנתה אותי ובזכות הילדות שלי אני טובל’ה של היום.
פריצה מקצועית הייתי ילדה אוטודידקטית שלא למדה יום בחייה, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, ובגיל 22 הבנתי שאני יודעת ואוהבת למכור בגדים, עד גיל 40 עבדתי בחנויות הכי טובות בעיר, למדתי משהו שאף מעצב לא ידע, למדתי להלביש, למדתי לראות אנשים, למדתי להקשיב לאנשים, להבין סגנונות, חייתי את הלקוחות. אמרתי אמת לאנשים ואם בגד לא היה יפה או מחמיא, אמרתי ללא היסוס שזה לא יפה. לא למדתי אופנה באף מסגרת, ועבדתי קשה לפרנסתי ומחייתי עבדתי יום ולילה וזה לימד אותי להיות מי שאני. לפני 36 שנים הקמתי את החנות בדיזנגוף, החנות הייתה מרשימה ויפה עיצב לי אותה האדריכל המוכשר באדם גידי לוי, והחנות נהייתה שם דבר מיומה הראשון חלון הראווה הענק היה אתר עלייה לרגל, באו צילמו אותו ודיברו עליו, אני הייתי שיחת היום.
לראיין אותי תמיד הייתה חוויה אין לי מסננת אני לא מלהגת, אני מאוד מדויקת במה שאני אומרת ומדברת. ׳שנקר׳ עד היום לא מכירים
בי, כי לא למדתי שם אף פעם לא הזמינו אותי לתת ביקורות בשנקר. החלום שלי האמיתי, אני רוצה להיות מעצבת ישראלית בלי להרגיש רגשי נחיתות. אני חולמת להציג את הבגדים שלי כמו ׳שאנל׳ בחנויות ענק עם חלונות ענק, וזה שאי אפשר לעשות את זה כאן באופן הזה, גורם לי לרגשי נחיתות נוראיים והרגשות האלה כפי הנראה ילוו אותי עד יומי האחרון.
ההישג הכי גדול שלי
שנעמה שלי עובדת איתי, בלי נעמה לא הייתי מצליחה. יש לי תשוקה להמציא, אבל אין לי את הפיזיות והכוח של נעמה. היחסים בינינו: נעמה היא השף ואני הסו שף. נעמה היא אסופה של המון דברים. היא מגיל קטן יודעת לעמוד על שלה, היא טיפולית, היא שירותית. לעבוד עם הילדה שלך עבורי זו ברכה אמיתית, אין שקר הכול אמת, אפשר להגיד הכל, אפשר להאשים בכל. נעמה היא מודל לחיקוי עבורי, אצל נעמה דבר ראשון זה המשפחה, זה הבית והילדים. יש לה זוגיות מדהימה עם בעלה, היא אשת אשכולות אמיתית ובלעדיה לא הייתי מצליחה נקודה.
הצלחה משמעותית
הייתי שמחה לקבל הכרה מהממסד החכם, לא הגיוני בעיניי שמראיינים סופרים, זמרים, מוזות ואני כמעצבת שיש לי דרך נדירה, אף אחד לא מכיר בזה. הרחוב מחבק אותי אבל הממסד ממש לא. זה ערך עליון של המדינה לדאוג למי שעוסק באומנות אי אפשר כל היום לדבר רק על צבא ומלחמות, יש עוד דברים שצמחו במדינה. התחלתי עם 3000 שקלים שבהם פתחתי את העסק והיום אני מתפרנסת, אני קיימת, אני משתתפת בתצוגות אופנה וזו מבחינתי ההצלחה המשמעותית שלי. אין יחס של המעצבים הצעירים למעצבים המבוגרים, אנחנו לא מעניינים את הדור הצעיר, אני יכולה להיכנס לחנות של מעצב צעיר והם לא יודעים מי אני לרוב גם תהיה שם מוכרת
ולא המעצב עצמו, אני המעצבת היחידה בארץ שמהיום שפתחתי את החנות ועד היום, אני פיזית נוכחת בחנות כל יום זה חלק מההצלחה
שלי.
משבר
המשבר שלי נמשך 25 שנים, הייתי בדיזנגוף והמנוח שזה הכינוי לבעלי לשעבר הוא זה שהחליט שאהיה בדיזנגוף, דיזנגוף היה גטו של
מעצבים ישראליים, רציתי להיות בכיכר המדינה ליד מותגים בינלאומיים, אף פעם לא הבנתי למה לא פתחו לידי חנות של פראדה או גוצ’י רציתי להיות בכיכר כי אני חושבת שאני לא פחות מכל מותג שהוא בינלאומי. עברתי לרוטשילד ואני מאוד אוהבת את האזור, הדבר היחידי שעצוב לי שאין לי חלון ראווה שפונה לרחוב וחלונות ראווה היו מה שעשה אותי מלכתחילה, בדיזנגוף כולם היו באים לראות את החלונות של טובל’ה. כל יום שאני קמה בבוקר אני קמה בשמחה, מתיישבת על המיטה ומחייכת. יש לי המון פעילויות שאני מחכה להן כמו הקפה והקרואסון שלי בבוקר. אני שוחה כל בוקר בגורדון כי זה עושה לי טוב. השראה וחזון אלה מילים קשות וגדולות זה פועל מהמון דברים שאני רואה סביבי. אני רואה זמרים ותיקים שנתקעו, ולי זה עושה רצון לראות ולעשות תמיד דברים חדשים לרענן לחדש לגוון. אני למשל לא אוהבת לעשות הנחות כי הבגדים שלי הם דבר אומנות, הבגדים שלי הם לא רגילים.
צילום: עדי לידור
