החיבור בין מגדר לאופנה היווה את עמוד האש הרעיוני לרבים מהמחקרים בסוגיות רגשיות, בין ביטוי לדיכוי. משחר ימי התרבות האנושית, עלי התאנה שעטו על גופם אדם וחווה ועד ימינו אנו אופנה כגורם מרכזי בשיח המגדרי בעולם ששואף לשוויוניות מגדרית אבל עוד רחוק משם.
עד כמה הבגדים שאנו הנשים לובשות מעצימים אותנו ומאפשרים לנו לבטא את עצמנו ועד כמה הם מבטאים למעשה דיכוי סמוי וחוסר מסוגלות של נשים רבות לקחת חלק באופן שלם וחופשי בעולם סביבן.
כמה מאפשר הבגד לראות את הנשים באופן שלם, כמי שהינן בעלות שליטה על חייהן?
ועד כמה הביגוד תורם לתהליך ההכפפה של נשים – להתייחסות אליהן כאל אובייקט למבט, או כמי שמחויבות להיכנע לתכתיבים חברתיים שקבעו גברים רק כדי להשתייך ולקחת חלק במרחב הציבורי?
משחר ימי התרבות האנושית, הביגוד נקשר לסוגיות רגשיות, כולל תחושות אשמה
ופחד – המבואה שמיטבה להציג מצב זה היא סיפור בראשית והמלבוש האנושי הראשון.
עלה התאנה שעטו על עצמם לפי סיפור גן העדן אדם וחווה מסמן חוויה של בושה וביוש שנקשרו לקיום האנושי גם בהיבט כללי וגם בהיבט מגדרי. לאורך ההיסטוריה, היחס לאופנה כדכאנית כלפי נשים הייתה מוקד מרכזי בשיח הפמיניסטי; פרטי לבוש מסוימים הפכו סמל לדיכוי נשים – כמו המחוך שהפך לחלק מהנורמה של לבוש נשים בין המאה השש עשרה לתשע עשרה כדרך להצר את המותנים. ההידוק הצמוד שלו לגוף גרם לנזק של ממש, כולל מקרים של התעלפות, שיעול ומוות משברים בצלעות.
מצד שני, פרטי לבוש אחרים גם סמנו כוח נשי, והיכולת של נשים להתאחד ולייצר אמירה משמעותית כך למשל כובעים בשם “פוסי הט” ורודים שדימו אוזני חתול ושימשו נשים כאקט הצהרתי מעצים במחאת המיליונים הגדולה בארצות הברית בשנת 2017 כנגד דבריו של טראמפ “כשאתה כוכב אתה יכול לעשות לנשים הכול, ולתפוס אותן ב’פוסי'”.
ההתייחסות המחקרית לעולם האופנה בהקשר של דיכוי חברתי של נשים תפסה מקום מרכזי בספרה פורץ הדרך של נעמי וולף “מיתוס היופי” שיצא בשנת 1991 ודיבר על האופן בו ייצוגים של יופי פועלים כנגד נשים. וולף טענה שתעשיית היופי שיצרני האופנה והמפרסמים הם חלק ממנה מייצרת מודל בלתי אפשרי של יופי המוביל נשים לחוש בלתי ראויות. בעקבות הספר המחקר בנושא הוביל לשורה של מחקרים פורצי דרך על האופן בו מודל היופי משפיע על התודעה.
בשעה שחוקרות כמו ג’רמיין גריר מחברת הסריסה ראתה בחצאית המיני סמל חיובי כחלק מהחגיגה של שחרור נשי והחצאית הפכה לחלק אימננטי מהמלתחה של פמיניסטיות מובילות דוגמת גלוריה סטיינהיים, מחקרים עדכניים יותר מעידים על המחיר שגובה לבוש נשים הנחשב למחפיץ.
כך למשל מחקרם של פרדיקסון ורוברסט (1997) שמצא שהאובייקטיזציה של נשים מייצרת חוויות של בושה, וצמצום יכולות מנטליות בגלל השקעת משאבים נפשיים במחשבה על הלבוש. כך למשל, בניסיון בו 42 נשים ו-40 גברים התבקשו ללבוש סוודר ולענות על שאלות במתמטיקה התוצאות בין המינים היו דומות. אולם כשאותו מבחן נערך כשהנשים והגברים לבשו בגד ים התוצאות של הנשים צנחו פלאים ואילו אלו של הגברים לא השתנו.ניתוח הממצאים הצביע על הפנמת החפצון ככזו הגובה מחיר של תשומת לב שהפריעה לנשים להתמקד במבחן.
ד”ר שלומית ליר, מרצה וחוקרת תרבות, “מגדר ותקשורת המתמחה בתחום הניו-מדיה וקידום נשים ברשתות חברתיות. משלבת פעילות חברתית ענפה עם ניהול קמפיינים חברתיים בשטח וברשת, בהם קידום “תנועת הגוף החיובי” בישראל, מאמינה שהחירות האנושית מתממשת באמצעות השמעת קול ומעורבות חברתית.”
“אני נעזרת בניסיוני בתחומי ההייטק, האקטיביזם והמחקר המגדרי כדי להפוך את המרחב הציבורי למרחב שוויוני ומכיל, המאפשר למגוון נרחב של קולות לבוא לידי ביטוי. חשוב להבין שאופנה היא תלוית טרנדים, מנוהלת על ידי אינטרסים פוליטיים וחברתיים ונקבעת לרב על יד גברים. נשים שמעוניינות להשתייך, להתבלט או להשמיע את קולן האופנתי צריכות להתנהל בתוך גזרה צרה מאוד.”
גבולות הגזרה בעולם האופנה
“כאשר נעמי וולף כתבה על “מיתוס היופי”, היא הציגה טענה מאוד מעניינת על האופן שבו תעשייה שלמה מייצרת אידיאל בלתי אפשרי של יופי נשי כדרך לשלוט ולהחליש נשים. בהתבסס על הגותה של וולף, חוקרים וחוקרות נוספים בישראל (בהם למיש, פירסט, לחובר, בן שמוש) הרחיבו את הנושא, בין השאר, מתוך התמקדות במחירים שנושא עמו מיתוס היופי באימוץ והפנמת ההחפצה והחיבור שנעשה בין ה”מין היפה” ל “מין החלש” – כאשר היופי מקושר לעדינות, שבריריות וחולשה, בהיבטים גופניים, כלכליים ופוליטיים.
אם בעידן הוויקטוריאני, כפי שציינה הסופרת וירג’יניה וולף האידיאל הנשי שדיכא נשים סבב סביב היותה של האישה רעיה מושלמת המסורה למשפחתה ולהוטה להקריב את עצמה, כפי שתואר בשיר “המלאך בבית” של המשורר פטמור, היום, כפי שטוענת נעמי וולף, מודל היופי משמש במידה רבה כלי לכבילתן של נשים ודיכוין, בחינת “היי יפה ותשתקי” .
הרשתות החברתיות והשפעתן
ד”ר שלומית ליר טוענת כי עלייתן של הרשתות החברתיות העבירה, במידה מסוימת, את הכוח לנשים שמאתגרות את המודלים המסורתיים של יופי ומציגות את עקרון המגוון.
“בסדנאות שיזמתי וקיימתי לשימוש במדיה דיגיטלית ככלי להשמעת קול, הרעיון המוביל היה לאפשר לנשים שימוש ברשת לעקוף את הדיכוי הסמוי, לקחת חלק במרחב הציבורי ולהשמיע דעה. מצד שני, הרשת מלמדת על הפנמת מודל היופי, היא כוללת תגובות של בודי שיימינג והיא עלולה גם לשעתק את אידיאל השלמות הנשי. כך שעוד ארוכה מאוד הדרך לשינוי כולל ולמצב שבו מודל מדומיין של יופי ואידיאל של רזון אינם ממשיכים להוות אמצעים למשטור הגוף ולדיכוי סמוי שלילדות, נערות ונשים. דוגמאות רבות לכך ניתן לראות כאשר האופנה מכווננת את אידיאל הרזון בקרב נשים, כאשר היא מייצרת ביגוד שפוגע ביכולת של נשים לנוע בחופשיות כאשר הבגד “לובש” את האישה ולא ההפך; כאשר הוא גורם לנשים למודעות יתר. כאשר הוא לא מחמיא ללובשת, פוגע בכבודה ובמעמדה. כאשר נשים נכנסות לרשתות אופנה מוכרות ומגלות שאין בחנות את המידה שלהן, גם כאשר מדובר במידה 42 או 44.
ד”ר שלומית ליר טוענת כי עלייתן של הרשתות החברתיות העבירה, במידה מסוימת, את הכוח לנשים שמאתגרות את המודלים המסורתיים של יופי ומציגות את עקרון המגוון. בסדנאות שיזמתי וקיימתי לשימוש במדיה דיגיטלית ככלי להשמעת קול, הרעיון המוביל היה לאפשר לנשים שימוש ברשת לעקוף את הדיכוי הסמוי, לקחת חלק במרחב הציבורי ולהשמיע דעה.
זה מוביל לשאלה עד כמה עולם האופנה המסחרי בכללותו ידידותי לנשים? עד כמה למשל, אפשר לסמוך על חנויות שמידה 40 נניח תהיה זהה בכלל הדגמים. והאם זה הרבה לבקש שהיא תהיה זהה בין יצרנים ויצרניות שונים?
אגב, אם נסתכל על פוליטיקאיות בארצות הברית כמו הילרי קלינטון או קמלה הריס, נראה שהן בוחרות בחליפה נשית, כדרך לסמן נשיות ולשחק במגרש הגברי. אפשר להבין את הבחירה הזאת גם בהקשר של ההתמקדות הבלתי פוסקת של התקשורת בלבושן של נשים. אם נחפש בגוגל: “החליפה של ג’ו ביידן” לעומת “החליפה של קמלה הריס” נקבל מיליונים יותר תוצאות בחיפוש השני.
יש גם מקום לשאול כמה יצרניות אופנה בישראל בכלל מאפשרות לנשים לרכוש חליפת עסקים בסגנון נשי? ובכלל עד כמה התעשייה מייצרת בגדים לנשים בשלל מידות? עד כמה הבגדים המיוצרים עבור נשים מאפשרים בכלל את מגוון התפקודים הנדרשים מנשים היום בנוחות ויעילות?”
“תנועת הגוף חיובי“
תנועת הגוף החיובי יוצאת כנגד תפיסות חברתיות המייצרות שיימינג על בסיס מבנה הגוף של אישה או גבר. היא פועלת לקדם דימוי גוף חיובי, בלי קשר למשקל, או מראה חיצוני. התנועה צמחה בארצות הברית בשנות השישים, ובתחילת דרכה פעלה לקבלת הגוף המלא והשמן. כיום היא התרחבה ופועלת במקומות נוספים בעולם מתוך תפיסה המבקשת לאתגר מודלים מגבילים ומצומצמים של יופי ומקובלות. מאחר ואין הרבה מודעות לקיומה של התנועה בישראל הוספתי לאחרונה ערך קצר אודותיה לאנציקלופדיה המקוונת, ויקיפדיה.
תנועה זאת, בדומה לתנועות אחרות הפועלות כנגד מיתוס היופי ואידיאל הרזון וכנגד הדרת נשים מהתקשורת וייצוגים מחפיצים שלהן, היא חלק מהשינוי שאנו רואות בשטח. היא נועדה לחזק את יכולתן של נשים, ולצורך העניין גם גברים, להרגיש טוב עם מבנה הגוף בו בורכו, מבלי להיכנע לשיפוטיות אודות המראה החיצוני. המסר העיקרי שיש לתנועת הגוף החיובי הוא שנדרש שינוי בתפיסה החברתית של הגוף מתוך קבלה של מבנה של כל גוף כראוי ויפה בדרכו.
התמונה המתקבלת מורכבת. מה נחוץ על מנת לצמצם את הפער?
“בתקופת הקורונה, נעשה מאוד ברור שבמקרי חירום נשים הן פעמים רבות אלו שמשלמות את המחיר. ניתן לראות זאת גם ביציאה כפויה לחל”ת של הרבה יותר נשים, דבר המתבטא בשיעור של 70% יותר נשים מבוטלות. למרבה הצער והכאב, גם באלימות שגאתה וגואה בבתים רבים בעקבות הסגר. גם הבחירות שבפתח הם תזכורת לא נעימה לכך שמי שמובילים את המדינה, מקבלים החלטות וקובעים גורלות הם עדיין גברים.
אז כן, למרות ההבדלים המעמדיים והאחרים אפשר עדיין לדבר על גברים כקבוצה הגמונית בישראל ועל כך שנשים נמצאות בעמדה של שוליות חברתית במדדים רבים. ובעוד מדינות רבות בעולם מקדמות שוויון מגדרי, ישראל צונחת בשנים האחרונות בדירוג השוויון המגדרי בעולם. אז למרות השינוי החשוב והמרגש המתרחש בעקבות מי טו ושינויים נוספים שהם פרי עמל של עשרות שנים של פעילות חברתיות, ארגונים והשיח הפמיניסטי, השינוי עדיין איטי מאוד.
ישראל היא עדיין במידה רבה מדינה מאצ’ואיסטית המדגימה הן בתחום הממשל והן בתחום התקשורת את המקום הפריבילגי של הגמוניה גברית שמותירה נשים בשולי השיח הציבורי, קבלת ההחלטות, התקשורת ושוק ההון. לצד זאת, מעודד לראות הרבה יותר נשים שפועלות, מתמודדות ומשמיעות את קולן במרחב הציבורי גם ברשת וגם בשטח. יש לקוות ששינויים משמעותיים בשוויון מגדרי עוד לפנינו ויבוא לידי ביטוי בבחירתה של אישה לנשיאות המדינה – כצעד סמלי משמעותי וחשוב המסמן שינוי.”
בתקופת הקורונה, נעשה מאוד ברור שבמקרי חירום נשים הן פעמים רבות אלו שמשלמות את המחיר. ניתן לראות זאת גם ביציאה כפויה לחל”ת של הרבה יותר נשים, דבר המתבטא בשיעור של 70% יותר נשים מבוטלות. למרבה הצער והכאב, גם באלימות שגאתה וגואה בבתים רבים בעקבות הסגר.
לפצח את הקוד
במקומות רבים נדרש קוד לבוש כדי לסמן את מערך העבודה. כך למשל במשטרה, בצבא, בחברות תעופה וכדומה. הנקודה היא עד כמה קוד הלבוש הזה ידידותי לנשים ולוקח אותן בחשבון. בשנים האחרונות אנחנו יכולות לראות שינוי בנושא, כמו למשל בחברת החשמל.
אורנה גולן, הממונה על השוויון המגדרי בחברת חשמל, סיפרה לי לאחרונה שהחברה התאימה במיוחד את בגדי העבודה גם לנשים. בעבר, הבגדים לנשים ולגברים בחברה היו זהים והותאמו למעשה לגברים. כדי לקדם שוויון מגדרי בחברה, הם החליטו לעשות שינוי: לגייס יותר נשים לשטח, יותר חשמלאיות וכדומה ולהפוך את סביבת העבודה לידידותית יותר עבורן.
כחלק מהמהלך, הן בחרו במיוחד מעצבת בגדים וקבוצת מיקוד של נשים מתוך החברה, ויצרו חולצת עבודה שמתאימה יותר לגזרה הנשית וגם מכנסיים יותר אלסטיות, בנוסף, הן שינו את מיקום הכיסים כך שיתאים לנשים, ויצרו גם נעלי עבודה קלות יותר. הן גם התחשבו בנשים חרדיות ויצרו ביגוד מיוחד לנשים דתיות, כאשר מעל המכנס נוספה חצאיות מבד בטיחותי, חסין אש. לאחרונה, הם גם ייצרו בגדי עבודה לנשים בהיריון עם מכנסיים שמתרחבות. כל השינוי הזה התרחש בתהליך משותף עם העובדות, כך שהם יצרו מספר גרסאות עד שהעובדות מקבוצת המיקוד אמרו שזה מתאים להן. זו דוגמה חשובה ועכשווית לחברה גדולה שעושה שינוי גם במחשבה שאפשר וכדאי לגייס יותר עובדות למקצועות שנחשבים גבריים, וגם פועלת להפוך את מקום העבודה לידידותי עבורן באמצעות הביגוד וכלי העבודה המותאמים לנשים ממגוון קבוצות החברה.
הן גם התחשבו בנשים חרדיות ויצרו ביגוד מיוחד לנשים דתיות, כאשר מעל המכנס נוספה חצאיות מבד בטיחותי, חסין אש. לאחרונה, הם גם ייצרו בגדי עבודה לנשים בהיריון עם מכנסיים שמתרחבות. כל השינוי הזה התרחש בתהליך משותף עם העובדות, כך שהם יצרו מספר גרסאות עד שהעובדות מקבוצת המיקוד אמרו שזה מתאים להן.
דוגמאות הפוכות לחברות שאינן מתחשבות בנשים ניתן למצוא לרוב. לצערי, גם דוגמאות לחברות שפועלות הפוך ומקדמות החפצה של נשים. לפני הקורונה טסתי בחברת “אלסקה”, חברת תעופה פנים אמריקאית, שחלק מבגדי העבודה של הדיילות היה נעלי עקב דקות. הן אומנם החליפו אותן על המטוס. אבל הנקודה היא שבמקרה הזה מדובר בקוד לבוש שאינו פועל לטובתן של הנשים העובדות בתחום.
בשנת 2016 עלתה ג’וליה רוברטס על מדרגות השטיח האדום בקאן יחפה כאות מחאה על החוקים הנוקשים של קוד הלבוש האנטי-פמיניסטי שנכפה על אורחות האירוע.
באותה שנה, למעלה ממאה אלף נשים חתמו תוך 24 שעות על עצומת מחאה של עובדת של חברת PWC בשם Nicola Thorp שהחברה שלחה אותה הביתה כי לא הגיעה למקום העבודה עם נעלי עקב. מחאות אלו מגיעות על רקע מחקרים עכשוויים המלמדים שנעילת עקבים גבוהים לאורך זמן עלולה להוביל לתופעות רפואיות רציניות בהן פקקת ורידים בקרב נשים צעירות. הסיבה שגברים שנהגו גם כן לנעול עקבים במאה ה-17 וה-18 נטשו אותם לדברי ווילאמס קרמר היא כי אלו נעליים לא פרקטיות שמקשות על פעילות כמו נהיגה וכדומה.”