דבי אשל חיה ויוצרת במושב ניר- ח”ן, ילידת 1952. מורה לאמנות בגמלאות. מעבירה חוגי ציור למבוגרים וילדים בשילוב עם דמיון מודרך . בוגרת “המדרשה” – בזמנו, ברמת השרון, 1986-1989.
קורסים שונים בציור, רישום, קרמיקה, פסיפס, ציור אינטואיטיבי , ועוד… חברת אגודת אמני אשקלון. מציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות שונות במהלך השנים. מציירת בעיקר מופשט בצבעי שמן ובאקוורלים. רישום מודל בגירי פסטל. למדתי במהלך השנים טיפולים שונים. קורס שיאצו, לימודי תודעת העל, סדנאות רבות וחיבור לטיפולים אנרגטיים. מטפלת באנרגיות, מעבירה חוגי ציור בשילוב עם דמיון מודרך והתבוננות פנימה המשמשים חומר גלם לציור.
הציור ניתן לי במתנה, דרכו אני מביעה רעיונות ותחושות שלעיתים ברורים לי ולעיתים מתגלים לי רק לאחר שהציור התהווה ועומד מולי. היכולת לעצום עיניים, לשחרר מחשבות, לאפשר למשהו גדול ממני להיכנס לתוכי מניבה עושר של דימויים, צבעים וצורות.
בציורים נוצרת אינטראקציה בין קרני אור, צורות מעוגלות, ספירליות, משחקי צורה וצבע. כל אלו בוראים עולם וירטואלי שיש בו חוקים משלו.
אני מציירת את השלב הראשוני בציור באימפולסיביות, על כל הבד כולו כדי שיתהווה ציור. אחר–כך, שכבה על שכבה, תוך התבוננות מדיטטיבית, אני מוסיפה, מעמיקה, משנה עד שהציור מכריז על עצמו כגמור.
לרעיון וכל מחשבה שמגיעה אלינו נוצרת תחילה במימד גבוה יותר. במה שאנו מכנים עולם הרוח. בעיני רוחי אני מנסה לקלוט את אותו הרעיון כתמונה. היצירה נובעת מתוך דיאלוג בין המודע לתת מודע.
זהו המקום ממנו אפשר להתחיל וליישם את תמונה על הקנבס. אני מנסה לתרגם את מה שאני קולטת בזמן מדיטציה:
צורות קריסטליות, אור ואנרגיה, חיבור אל מה שמעבר”.
מוטיב שחוזר לאורך השנים הוא סוג של אנרגיה שבוקעת מתוך דמות, רחם, פרח, קריסטל, או כפי שקראתי לו בתערוכה שהצגתי בגלריה של עמליה ארבל – “מתוך הליבה”.. הציורים עוברים מאדום לוהט, ארוטיות, נשיות דרך חיפוש אחר אנרגית זהב זורמת ועוברים לאור ולעוצמה שבוקעים מקריסטלים, ומהקוסמוס.
כשעוצמים עיניים מתגלה עולם קסום של צורות גאומטריות. הספירלה היורדת מאי שם ונכנסת לכל צורות החיים, הספירלה העולה מן האדמה ומצמיחה חיים. כשפוקחים עיניים אפשר לגלות המון ספירלות בטבע ובצורות חיים שונות.
אפשר לדמיין בעיניים עצומות את היהלום שבלב ואת האור הנובע ממנו, או את הפירמידה השקופה, הקריסטלית המקיפה אותנו. ישנן קרניים הנשלחות אלינו מהשמש ומעניקות חיים, וקרניים אותן נראה בעיני רוחנו, זורמות אל הגוף, פותחות חסימות ומרפאות. הן מופיעות בצבעים שונים ומביאות אנרגיות שונות. ישנם מרכזים אנרגטיים בגופנו אותם נראה ככדורי אור, וכן קשתות האור על ההילה שלנו שהן כמו הקשת המופיעה בשמים. ישנו כול עולם הקריסטלים וכל הצורות הגאומטריות המרכיבות אותו.
את כל אלו אני מבקשת להנכיח על הבד . לתפוס את משחק הצבעים והצורות וליצור מהם ציור עם האינטרפרטציה האישית שלי. דרך ההתמקדות בצורות הגאומטריות אוכל לבטא את האנרגיה שהן מייצגות ולהעבירה לבד הציור.
דבי אשל - נוגעת באור | מאת דר' נורית צדרבוים
עבודותיה של דבי אשל נוגעות באור ועוסקות בו כלשונה. זה האור הנובע מתוכה כמו גם האור המגיע אל תודעתה ממקום גבוה – אור ההשראה, אור המראות, אור הבהירות והשפע. דיאלוג זה עם מקורות אור שונים מתאחד במערבולת צבעים רכים, זוהרים, שקופים ואטומים, ודימויים אווריריים המתמזגים עם מערכות צבע, כמו נוצרו באקראי מתוכם ואל תוכם.
הציורים מעוררים תחושה של ׳מעגלי צבע’ או ׳מזרקות צבע’, רך, נשפך, מתמזג ומייצר עומקים. נראה שעומקים אלה הנראים כמעמקי הציור, מרמזים למעמקי הנפש ומקורותיה, הבוקעים אל מצע הציור לעתים כסימפוניה צבעונית אשר מנגינה לה משל עצמה ולעתים דימויים הלקוחים מתוך המציאות הפיזית. אלה כמו במציאות על – מציאותית של חלום. נראים מוכרים וזרים, כמו באים בו זמנית מעולם מוכר ועם זאת אחר.
דבי אשל ״מתבוננת פנימה ושולפת את המראה שנמצא שם״, כפי שהיא מציינת. ובתוך תהליך התבוננות פנימי זה מתחיל מסע ״דיאלוג בין המודע לתת המודע״, מסע שמספר לציירת את עצמו, ואשר מתגלה לעצמו כמו לציירת בזמן אמת ובזמן ההתהוות, השיח בין מצע הציור, מערכת הצבעים והמכחול המבצע תחת פיקוד היד המובילה, נרקם ונבנה ומנכיח סדר חדש, מבנה מאורגן של מערכות צורניות וצבעוניות, שעד שלא עלה על בד הציור, לא ידע על קיומו.
עבודות אלה מקרינות באורם המיוחד אווירה, תהליכים נפשיים, מצבים רגעיים של רגעי אמת – התבוננות – מבע ההופך את הפנימי לאובייקט חיצוני ממשי מוכר, אם זה בתוצר הסופי שהוא ציור כאובייקט ואם זה בדימויים המשולבים ביצירות (פרח, רחם, אישה, דמויות ועוד).
חוקי הציור נבנים ומתגלים מתוך החוק הפנימי של רוח היוצרת, מדריכה ומודרכת על ידי הדמיון אותו היא מזמנת אליה כאל המפגש הטקסי אותו אפשר לתאר כ ‘זמן ציור’. אלה הם רגעים שהזמן הופך להיות ‘זמן פסיכולוגי׳,
הציור בשונה מהספרות למשל, אמור להציג רגע אחד של זמן מוקפא. ובו כל מרכיביו מתקיימים סימולטנית זה בצד זה בתוך מרחב אחד. כך הוא למעשה מסכם באופן חזותי תהליכים פנימיים מורכבים ושונים אשר קיבלו ביטוי ופרשנות. מכאן ‘זמן הציור’, שהוא גם משך הקליטה של הצופה. הופך להיות ‘זמן פסיכולוגי׳, שהוא הזמן שנחווה בתודעה.
זהו ציור שאמצעי השימוש והמימוש שלו הם חומרים פיזיים. גשמיים. מוחשיים ונראים. אך מקורות המבוע שלו הם חומרי הנפש והרוח. אוסף ציורים אלה הם ציורי מסע. תחנות בדרך. כשהמסע הוא מסע הנפש. בו כל תוצר הוא תחנת ביניים במסע שנראה כאין סופי.
